<h1>ספר התרומות שער כ"ט חלק ג'</h1>
<h2>דף ה.</h2>
ודע כי הזמה שהיא מן התורה להאמין במזימין ולפסול המוזמין, אע"פ שאין לדבר טעם אלא גזירת הכתוב הוא על ענין זה שהמזימין אומרין למוזמין אנו אין לנו ידיעה אם זה לוה מזה לעולם, אבל ברור לנו שאותו יום שאתם מעידים שפלוני לוה מפלני מנה, אותו יום עצמו אתם הייתם עמנו באותו יום בבבל רחוק מאותו מקום שאתם מעידים כמה ימים, הרי אלו מוזמים. ואפילו היו הראשונים מאה ושנים המזימין, הרי אלו נענשין על פיהם, דמאה כתרי ותרי כמאה. וזו היא הזמה מפני שהיא בעדים עצמן ואלו העדים שהזימום אינן יודעין אם נהיה הדבר אם לאו, וההכחשה היא בעדות עצמה, זאת אומרת היה הדבר הזה וזאת אומרת לא היה הדבר הזה, או יבא מכלל דבריהם שלא היה. כיצד, עדים שבאו ואמרו ראינו שזה לוה מזה ביום פלוני במקום פלוני, ואחר שהעידו באו שני עדים אחרים ואמרו ביום זה או במקום זה היינו עמכם ועם אלו כל היום ולא היו דברים מעולם שזה לוה מזה, או שאמרו להם היאך אתם מעידין כך וזה הלוה או המלוה היו עמנו במדינה אחרת, הרי זו עדות מוכחשת. והכי גרסינן במסכת מכות [ה' ע"א] אין העדים נעשין זוממין עד שיזימו את עצמן. פר"ש ז"ל בעסקי גופן ולא בעסקי הורג ונהרג. כיצד, אמרו מעידין אנו את איש פלוני שהרג את הנפש, אמרו להם היאך אתם מעידים שהרי הנהרג זה או ההורג היה עמנו באותו יום במקום פלני, אין אלו זוממין. אבל אמרו להן היאך אתם מעידין שהרי אתם הייתם עמנו אותו יום במקום פלוני, הרי אלו זוממין ונהרגין על פיהם. ולעולם שתי כתי עדים המכחישות זו את זו אין הולכין אחר הרוב, אלא דוחין את שתיהן.
